עבודות כפייה בתקופת השואה

עבודות הכפייה בתקופת השואה נועדו לפתור את המחסור שנוצר בכוח האדם במערך העבודה הגרמני בעקבות גיוסם של מיליוני אזרחים לצבא, בלי לחייב את הנשים הגרמניות להירתם לעבודה. בהמשך, לאחר כישלון מלחמת הבזק (Blitzkrieg), בשל התרחבות המלחמה והימשכותה, נזקקו השלטונות הגרמניים למיליוני עובדים כדי להגביר את מאמץ הגיוס וכדי למלא את צורכי החימוש הגדלים. מתחילת המלחמה ועד סופה נכפתה העבודה על יהודי פולין הכבושה בצורות שונות. מייד לאחר פלישת הצבא הגרמני לפולין נאלצו היהודים לפרק מחסומים ועיי מפולת, לרצף כבישים ועוד. אנשים נחטפו ברחובות, גברים הוצאו מבתיהם, ועובדים חוו התעללות במקומות העבודה. לעיתים קרובות הייתה השפלת היהודים המטרה היחידה בהעבדתם. העבודות הפיזיות הקשות נכפו עליהם ללא כל מטרה ממשית, בליווי מכות והתעללות, התעמלות כפויה וכדומה. על היקף השימוש בעבודות כפייה יעידו הנתונים מוורשה: מ-21 באוקטובר 1939 ועד 14 בנובמבר 1940 רק כרבע מהעובדים קיבלו שכר תמורת עבודתם, וגם שכרם הזה היה נמוך כל כך שלא עלה בידם לרכוש מזון נוסף בשוק השחור, וכתוצאה מכך הם רעבו. מדיניות עבודת הכפייה והשכר שנמנע מן היהודים כוונו אפוא ישירות להשמדתם הפיזית.